<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההספד</h1>
<h2>דף קה:</h2>
בפרק האורג אמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך. אמר ר' ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שנתגעש עליהם ההר לקברן מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו ואהרן ע"ה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. ואגרא דהספדא דלויי (ברכות ו' ב'). פי' נשיאת קול שמרימים קול בהספד על החכמים והכשרים, כדאמרינן (שבת קנ"ג א') אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא.
ולענין אשה תנן (כתובות מ"ו ב') אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות. ובאבל (פי"ד) מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו, אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו, פי' אבל מקום שאין מספידין בשכר אלא בחנם בקרובות של מת אין מוציאין ממנו.
(ברכות י"ט א') ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע, אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הן עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור את פרצותינו ואת פרצות עמך ישראל ברחמים. ירושלמי [ברכות פ"ג ה"ב] ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור, מתניתין ביום הראשון ומה דתני תנא ביום השני. שמעינן השתא דהספד דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל אחד וקורין ק"ש ואין מתפללין, ובזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין, ולאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה, אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה.
מתניתין (מ"ק כ"ח ב') נשים במועד מענות ולא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול, וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא, איני והא רב כהנא אספדיה לרב זביד בפום נהרא, התם כיון דיום שמועה הוה כבפניו דמי.
ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה, כך המנהג, הנשיא שמת וכן בני ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים, בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו, בישיבה של אלול ובישיבה של אדר. ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן (כתובות ק"ג ב') באשכבתיה דרבי, ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים (ברכות נ"ח ב') אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול, שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר את המת לאחר י"ב חודש, לפיכך מקום מרוחק כמו אספמיא ופרנצ"א וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה.
בפרקי רבי אליעזר (פי"ז), ויקונן ירמיהו על יאשיהו רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר, והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו' מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא [מו"ק כ"ז ע"ב] הספד על הלב וכן הוא אומר על שדים סופדים, טפוח ביד, קלוס ברגל.
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה, אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי, ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חבוליא, פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל, ואומרות כן למי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר, כלומר אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך, ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך, מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו, והמהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו, מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת והתם אמרינן (ברכות ס"ב א') אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונים אחריהם אמן. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה מ"ח ב') כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא, וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. וריש לקיש (מגילה כ"ח ב') ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא אמר ויי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ונשים נמי נספדות בין האנשים ובין החכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא, ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים, ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול (ר"ה כ"ה א'), ודקאמר עלה ולא מפני שראויה לכך, על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים. וכן דעת הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל.
באבל (פ"א) תניא המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר, הגוים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר, פי' להספיד וללוות, אלא הצריכים למטה ולקבורה מתעסקין בעבדים דהא שייכי במצות אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבור. ר' יהודה אומר הוי טוב הוי נאמן אוכל מעמלו אמרו לו א"כ מה הנחת לכשרים, אמר להם אם היה כשר דמפני מה אין אומרים עליו.
<h2>דף קיד.</h2>
כל הפורשין מדרכי צבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונאיו של הקב"ה ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל מכאן אתה שומע שאבלים וקרובי המת היו נוהגין ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים, וחתנים וכיוצא בהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. והתם תניא (יומא ל"ט ב') אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה הזאת הוא מת אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ומעוטף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי, אחר הרגל חלה שבעת ימים ומת. (שבת קי"ד א') אמר להו ר' ינאי לבריה בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים. ובכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגו, וכן נמי מצינו באגדה שאמר לו משה רבינו ליהושע יהושע לבוש עלי שחורים והתכסה שחורים והזהר בכבוד עלובה זו.
<h2>דף קנא.</h2>
בפרק שואל אדם מתני' מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. פירש"י ז"ל גוי שהביא חלילין בשבת מיירי כשהביא בשביל ישראל, ולא יספוד בהן ישראל לעולם קאמר, וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשביל ישראל הוא, דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת, אלא אם כן באו ממקום קרוב מתוך התחום. ואנו תמהין על זה הפירוש כיון שהוא קונס על איסור המלאכה לעולם, כשבאו ממקום קרוב מתוך התחום נמי אסורין לעולם, דהא מ"מ הביאן ד' אמות ברה"ר ונעשה בהן איסור מלאכה גמורה בשביל ישראל. ומה ענין תחומין לכאן, הנחת איסור אב מלאכה הנעשית בשביל ישראל והלכת אחר איסור תחומין. וכן כל ענין הגמרא חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו בפלוגתא דרב ושמואל אין לה ענין בפירוש הזה, מה לי חוץ לחומה ותוך לחומה מה לי מחוץ לכמה תחומין, מ"מ נעשית בהבאתן מלאכה בשביל ישראל ואסורין לעולם.
ועל דרך רחוקה נתרץ לדברי הרב ז"ל, דהכא בשהביא גוי חלילין לביתו עסקינן, שאין ישראל לוקחן ממנו בשבת, לפיכך אם הביאן מתוך התחום מותרים מיד שלא נעשה בהן בשביל ישראל שום מלאכה של הנאה דישראל, שהרי החלילין בביתו של גוי רחוקים הם בשבת מישראל זה כמו שהיו רחוקים ממנו באותו מקום שבסוף אלפים אמה שהובאו משם, דמה לי רחוקים ממנו ד' אמות או אלפים אמה, כאן וכאן לרשותו של ישראל אינו יכול להביאן בשבת, וכאן וכאן הי' יכול לילך ולבקרן וליקח אותן בשבת ולהשתמש נמי בהן אם היה צריך להן באותו מקום לשום ענין המותר, אבל מחוץ לתחום כיון שאין הישראל יכול לבא לכאן ולבקרן וללוקחן, והגוי הביאן בשבילו לעיר והזמינן לו, הרי נעשית בהם מלאכה המקרבת אותן ליד ישראל. ומלאכת הנאה היא שנעשית בשביל ישראל והלכך קנסינן. ומ"מ אין הפירוש הזה נכון, ועוד סיפא דמתני' קתני לא יקבר בו עולמית ורישא לא קתני לעולם, משמע דבכדי שיעשו מותר.
אלא הכי פירושא, דבין מתוך התחום בין מחוץ לתחום בעינן כדי שיבאו מאותו מקום, ומשום הכי קתני לא יספוד בהן ישראל משחשיכה אא"כ באו ממקום קרוב, שיהא בהן בשעת הספד כדי שיעשו למוצאי שבת מיד. ומשום דסתם הספדן אינו ממש בשעה שחשיכה מוצאי שבת, ואם באו ממקום קרוב מסתמא בשעת ההספד יש בו שיעור כדי שיעשו, משום הכי קתני סתם אא"כ באו ממקום קרוב, ולא קא יהיב שיעורא כלל, אבל מכל מקום בין קרוב בין רחוק צריך כדי שיבאו משם, דהא בשבת תוך התחום נמי איכא הוצאה והעברת ארבע אמות ברה"ר, ולא בשהביאן בשביל ישראל דוקא קתני, דא"כ הוה לי' למיפלג ומיתני בהדיא כדקתני סיפא, אלא סתם חלילין בשביל ישראל הן, שאין הגוים סופדין בהן ורובן בשביל ישראל הן באין.
ואתמר עלה בגמרא מאי ממקום קרוב רב אמר ממקום קרוב ממש כלומר כל מקום ומקום לפי קורבתו איסורו, והכי קתני גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו לפנינו ממקום קרוב, שיהא בהן בשעת הספד כדי שיביאו אותן מאותו מקום. ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו, כלומר לא כדי שיבאו ממקום קרוב בלבד אלא כדי שאי אפשר שיבאו ממקום רחוק יותר, שאפילו באו לפנינו בשבת שחרית חוששין שמא חוץ לחומה לנו, ונותנין להן זמן כדי שתחשך להם ברחוק העיר ולנו חוץ לחומה סמוך לחומה, וכל שכן במקום שיש לחוש ברחוק מקום חוץ לתחום שתולה בו שמואל להחמיר, אלא שלא חשש שמא הלכו בהן כל הלילה, שאין דרך בני אדם לילך בלילה, אלא שמא שקעה עליהן חמה בסוף התחום ולנו בלילה חוץ לחומה. וזה כענין מה שאמרו בפסחים (י"ג א') חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אורחין.
ואמרינן דיקא מתני' כוותיה דשמואל דתנן במכשירין [פ"ב מ"ה] עיר שישראל וגוים דרים בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים רוחץ מיד אם רוב ישראל ימתין כדי שיחמו חמיו, מחצה על מחצה ימתין כדי שיחמו חמיו, ר' יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ מיד, שמע מינה לרבנן אפי' שיש בה רשות כגון אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקמין של מים, שיש לומר עבדיו חממו לו ולא נעשה על ידי הבלנין, אעפ"כ אסור לרבנן, חוששין שמא על ידי הבלנין נעשה ובשביל ישראל ואע"פ שהעיר מחצה על מחצה. ומיפלג פליגי רבנן עלי' דר' יהודה כדפליגי נמי התם בתלת בבי דההיא מתניתין, שמעינן מינה מכל מקום דתולין במעשה שבת להחמיר כוותי' דשמואל, וזהו הפירוש הנכון והוא דרכו של רבינו הגדול ז"ל בהלכות.
ויש מפרשים דרב לחומרא ממקום קרוב ממש שידוע לנו בבירור דממקום קרוב באו כגון שראינום בביתו של גוי, ושמואל לקולא שאפילו הביאם מחוץ לעיר תולין להיתר שמא בתוך התחום לנו בע"ש, ומצאו חיישינן להקל כגון (חגיגה ט"ו א') חיישי' שמא באמבטי עיברה, לדעתם, וכך פירש"י ז"ל, וסייעתא דשמואל מדר' יהודה דתלי ברשות. וקשה לי לפירוש הזה אם כן דשמואל לקולא תלי בכל מלאכת שבת אפילו בשל תורה, כגון הבאת חלילין הללו דאיכא איסור הוצאה והעברה ברשות הרבים, וכן בחמין שהוחמו בשבת תלינן לקולא כדאמר ר' יהודה, אם כן קשיא להו הא דתנן (ביצה כ"ד א') מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב י"ט לא יטול מהן בי"ט אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו ואמר שמואל אין הלכה כר"ג, ותניא נמי ר' שמעון בן אלעזר אומר בא ומצאן מקולקלין מערב י"ט בידוע שמערב יו"ט ניצודו, ספיקא נעשה כמו שניצודו בי"ט ואסורין ואמר שמואל הלכה כר' שמעון בן אלעזר, ובספק מוכן נמי פסקו שם דאסור. ואם תאמר לא הקלו במלאכות דשבת ליומן אלא בשיעור כדי שיעשו הוא דתלי שמואל לקולא. אכתי קשיא הילכתא אהילכתא, דקיי"ל הלכתא כשמואל דדייקא מתניתין כוותיה. והתם אמר רב פפא הלכתא גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו, אלמא לערב נמי תולין בדבר להחמיר במעשה שבת על ידי גוי ואע"פ שאינו יודע שתלישתן בשביל ישראל היתה. וסוגיא דהתם נמי מדשמואל דאמר לחומרא פסק רב פפא לחומרא, דתרווייהו בחדא שיטה אזלי במעשה שבת ויום טוב. ועוד להאי פירושא לשמואל לא הוה ליה לתנא דמתני' למיתני אלא אם כן באו ממקום קרוב, דאפשר שבאו, אלא אדרבה הוה ליה למיתני גוי שהביא חלילין יספוד בהן סתם ואם באו ממקום רחוק לא יספוד בהן ישראל, שהרי הסתם מתיר, ובידוע הוא שאסורין.
וכן משמע שאפילו ספק תחומין אסורים בי"ט, מדאמרינן בפרק בכל מערבין (מ' א') גבי ההיא ליפתא דאתאי למחוזא חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי, אלמא מספיקא דשמא מחוץ לתחום חייש, ולא תלי שמא ממקום קרוב באו אי נמי מחוץ לחומה הביאוה ושם לנו משתחשך. אלמא ש"מ כל מעשה שבת וי"ט לחומרא, וכן הדין נותן דכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ספיקו אסור. הלכך גוי שהביא חלילין מן הסתם אסורין, דבשביל ישראל הביאום ומחוץ לתחום באו, עד שיודע שממקום קרוב באו ודאי, ושוהין להן כדי שיעשו שיבואו מאותו מקום וסופד בהן.
עשו לו ארון חפרו לו את הקבר דתנן ואם בשביל ישראל לא יקבר בהן עולמית, אקשינן עלה בגמרא ואמאי הכי נמי לימא כדי שיעשו, אמר עולא קבר בעומד באיסרטיא, ארון אמר ר' אבהו במוטל על קברו דכיון דמלתא דפרהסיא הוא גנאי הוא למת שיאמרו עליו זהו קברו של פלוני שחללו עליו את השבת בשבילו, כך פירשו הגאונים ז"ל. ובתוספתא [שבת פי"ח מ"ח] תניא התם גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר לא יקבר בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר. פי' ענין התוספתא כשהביא החלילין בשביל ישראל שאמר לו כן ועשה הקבר בשבילו, וקנסו באותו ישראל לעולם בקבר הידוע לו. וחלילין נמי ענין של פומבי הוא שאומר אתמול באו, והיינו דלא קתני אא"כ באו ממקום קרוב, והתירו בישראל אחר לאחר כדי שיעשו, אבל פחות מכדי שיעשו לכל ישראל אסורין, וכן בכל מעשה שבת. וכן מוכיח במסכת ביצה.
והתם תנן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואומר לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני ואם לא מצאת במנה הבא במאתים ר' יוסי בר יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. והלכתא כתנא קמא.
<h2>דף קנג.</h2>
בפרק האורג (ק"ה ב') אמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך. אמר ר' ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שנתגעש עליהם ההר לקברן מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו ואהרן ע"ה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. ואגרא דהספדא דלויי (ברכות ו' ב'). פי' נשיאת קול שמרימים קול בהספד על החכמים והכשרים, כדאמרינן (שבת קנ"ג א') אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא.
ולענין אשה תנן (כתובות מ"ו ב') אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות. ובאבל (פי"ד) מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו, אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו, פי' אבל מקום שאין מספידין בשכר אלא בחנם בקרובות של מת אין מוציאין ממנו.
(ברכות י"ט א') ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע, אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הן עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור את פרצותינו ואת פרצות עמך ישראל ברחמים. ירושלמי [ברכות פ"ג ה"ב] ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור, מתניתין ביום הראשון ומה דתני תנא ביום השני. שמעינן השתא דהספד דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל אחד וקורין ק"ש ואין מתפללין, ובזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין, ולאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה, אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה.
מתניתין (מ"ק כ"ח ב') נשים במועד מענות ולא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול, וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא, איני והא רב כהנא אספדיה לרב זביד בפום נהרא, התם כיון דיום שמועה הוה כבפניו דמי.
ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה, כך המנהג, הנשיא שמת וכן בני ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים, בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו, בישיבה של אלול ובישיבה של אדר. ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן (כתובות ק"ג ב') באשכבתיה דרבי, ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים (ברכות נ"ח ב') אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול, שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר את המת לאחר י"ב חודש, לפיכך מקום מרוחק כמו אספמיא ופרנצ"א וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה.
בפרקי רבי אליעזר (פי"ז), ויקונן ירמיהו על יאשיהו רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר, והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו' מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא [מו"ק כ"ז ע"ב] הספד על הלב וכן הוא אומר על שדים סופדים, טפוח ביד, קלוס ברגל.
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה, אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי, ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חבוליא, פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל, ואומרות כן למי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר, כלומר אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך, ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך, מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו, והמהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו, מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת והתם אמרינן (ברכות ס"ב א') אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונים אחריהם אמן. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה מ"ח ב') כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא, וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. וריש לקיש (מגילה כ"ח ב') ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא אמר ויי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ונשים נמי נספדות בין האנשים ובין החכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא, ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים, ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול (ר"ה כ"ה א'), ודקאמר עלה ולא מפני שראויה לכך, על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים. וכן דעת הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל.
באבל (פ"א) תניא המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר, הגוים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר, פי' להספיד וללוות, אלא הצריכים למטה ולקבורה מתעסקין בעבדים דהא שייכי במצות אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבור. ר' יהודה אומר הוי טוב הוי נאמן אוכל מעמלו אמרו לו א"כ מה הנחת לכשרים, אמר להם אם היה כשר דמפני מה אין אומרים עליו.
